על צניעות מקצועית, אינטגרציה פעילה ומה שלמדתי ממטופל עם הפרעה דו־קוטבית
מאת: יורם ראובני, M.S.W
מייסד ומנהל EDT Core
היו רגעים בטיפול שבהם הרגשתי שאנחנו עושים עבודה מצוינת. המטופל הצליח לצאת מדיכאון קשה, לחזור לעבוד, להתעמל, לפגוש אנשים ולהרגיש שוב חיוני. גם בחדר הטיפולים יכולנו לראות שינוי משמעותי: פחות חוסר אונים, יותר יכולת לשאת רגשות, יותר יוזמה ועצמאות.
ואז, כעבור זמן, הגיע שוב דיכאון קשה.
ושוב עבדנו, ושוב חל שיפור.
אחרי שלושה מחזורים כאלה התחלתי לשאול את עצמי שאלה מטרידה: יכול להיות שאני כל כך ממוקד בהצלחת הטיפול, שאני מחמיץ משהו חשוב בתמונה הרחבה יותר?
זו הייתה אחת השאלות שהבאתי איתי לכנס הבינלאומי ה־12 של IEDTA, האגודה הבינלאומית לטיפול דינמי־חווייתי, שהתקיים באוקטובר 2026 בדוברובניק שבקרואטיה.
בכנס הייתה לי הזכות להרצות יחד עם ד”ר רון אלבוכר, פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ונשיא האגודה IEDTA, על האינטגרציה בין פסיכותרפיה דינמית־חווייתית (EDT) לבין פסיכיאטריה וטיפול תרופתי.
זו הייתה חוויה מקצועית משמעותית במיוחד. לאחר ההרצאה ניגשו אלינו פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים, שיתפו עד כמה הנושא חשוב לעבודתם והעריכו את הדגש שנתנו לצורך לראות את המטופל מעבר למודל הטיפולי שלנו.
אני רוצה לשתף אתכם בשני המקרים שהצגנו, ובשתי תובנות שהפכו עבורי לעקרונות מרכזיים בעבודה הקלינית.
שני מטופלים, שתי דרכים לאינטגרציה
ד”ר אלבוכר פתח במקרה של מטופל שסבל שנים רבות מחרדה משמעותית, לצד קשיים נוספים והיסטוריה של שימוש באלכוהול ובחומרים אחרים.
למרות שהיה מדובר במטופל שעשוי היה להפיק תועלת מטיפול דינמי ממוקד, ד”ר אלבוכר בחר שלא להתחיל מיד בעבודה רגשית אינטנסיבית.
במשך שלושת החודשים הראשונים הוא התמקד בייצוב תרופתי ובטיפול תומך. רק כאשר מצבו של המטופל התייצב, והוא היה מסוגל לשאת טוב יותר את החרדה המתעוררת בעבודה הרגשית, החל הטיפול הדינמי חוויתי הממוקד.
בהמשך, ככל שהטיפול התקדם, ניתן היה להפחית בהדרגה את התרופות, תחת מעקב פסיכיאטרי. התוצאה שהציג הייתה טובה.
חשבתי על המשמעות של המקרה הזה: לפעמים דווקא ההחלטה להמתין עם העבודה הרגשית הממוקדת היא שמאפשרת לנו לעשות אותה בהמשך בצורה טובה יותר.
בחלק השני של ההרצאה, שקראתי לו *Holding the Focus, Seeing the Whole*, הצגתי מקרה שונה מאוד.
המטופל שלי, גבר בשנות החמישים לחייו עם הפרעה דו־קוטבית, נמצא אצלי בטיפול כעשר שנים. לאורך השנים ראינו התקדמות משמעותית ביכולתו לעבוד, לפתח קשרים ולנהל את חייו.
אבל בשנה האחרונה הופיעו תנודות חוזרות בין דיכאון קשה לבין תקופות של התאוששות ועלייה באנרגיה.
כשהיה בדיכאון, ראיתי בחדר אדם חסר אונים, לעיתים כמעט משותק ביכולתו ליזום או לקבל החלטות. בעבודה הדינמית זיהינו הגנות של נסיגה, תלות ופסיביות. מתחתיהן פגשנו חרדה, כעס, עצב וכמיהה לקרבה.
באמצעות עבודה עדינה עם רגשות, חרדה והגנות הצלחנו לחולל שינוי. המטופל נעשה נוכח יותר, מחובר יותר לעצמו ובעל יכולת טובה יותר לפעול.
אבל עם הזמן התחלתי לראות משהו נוסף.
כשהוא יצא מהדיכאון, הוא לא רק חזר לחיים. לעיתים הוא הסתער עליהם. עוד עבודה, עוד פעילות, עוד מפגשים, עוד תוכניות. הביטחון עלה, האנרגיה גדלה, שעות השינה השתנו.
מה שנראה בתחילה כמו החלמה התברר לעיתים כהתחלה של היפומאניה.
והבנתי שאני צריך לשנות את השאלה שאני שואל.
במקום לשאול רק “איך אני עוזר לו לצאת מהדיכאון?”, התחלתי לשאול גם “איך אני עוזר לו להישאר יציב אחרי שהוא יוצא ממנו?”
התחלתי ללמוד יותר על הפרעה דו־קוטבית ועל גישות נוספות, במיוחד IPSRT — טיפול המתייחס לקשר בין מצב הרוח לבין שינה, פעילות ומקצבים חברתיים. למדתי עד כמה חשוב לזהות לא רק שינויים במצב הרוח אלא גם שינויים באנרגיה, בשעות השינה ובעומס שהמטופל לוקח על עצמו.
המודל הביו־פסיכו־סוציאלי קיבל עבורי משמעות מעשית מאוד. הטיפול הרגשי היה חשוב, אבל גם התרופות, השינה, העבודה, המשפחה והשגרה היומיומית היו חלק מהסיפור.
ואז גיליתי בעיה נוספת.
המטופל אמנם היה במעקב פסיכיאטרי, אבל הפסיכיאטר פגש אותו בעיקר כאשר כבר היה בדיכאון קשה. באותו מצב הוא התקשה להסביר מה עבר עליו בשבועות שקדמו לכך, לעמוד על דעתו ולבטא את צרכיו. בני המשפחה ניסו לעזור, אבל לפעמים גם דיברו במקומו.
אני, שפגשתי אותו לאורך זמן, הכרתי תמונה אחרת: יכולתי לראות את המעברים, את הסימנים המוקדמים ואת ההבדל הגדול בין מי שהוא בדיכאון לבין מי שהוא בתקופות של פעילות מוגברת.
פתאום היה ברור לי: יש פסיכותרפיה, יש פסיכיאטריה, יש משפחה מעורבת — אבל אין בהכרח תמונה טיפולית משותפת.
החלטתי לפעול.
נפגשתי עם אחיותיו של המטופל כדי לעזור להן לזהות סימנים מוקדמים ולהבין כיצד לסייע בלי להוסיף לחץ. יצרתי קשר עם הפסיכיאטר ושיתפתי אותו ברצף השינויים שראיתי לאורך הזמן. היה חשוב לי גם להגן על יכולתו של המטופל להשמיע את קולו בתוך המערכת המטפלת בו.
ההבנה הרחבה יותר אפשרה לנו להתחיל להתייחס לא רק לאפיזודות עצמן, אלא גם למעברים ביניהן ולדרכים לשמור על יציבות.
אחד הרגעים המשמעותיים עבורי היה כשהמטופל החל שוב להרגיש טוב, אבל הפעם בחר שלא למהר לחזור לעבודה. במקום זאת הוא נכנס לבית מאזן כדי ללמוד לחיות טוב יותר עם המחלה ולווסת את העומסים בחייו.
מוקדם עדיין לקבוע מה תהיה התוצאה ארוכת הטווח. אבל בעיניי התרחש שינוי חשוב: הוא התחיל להבין שהחלמה אינה רק לחזור ולעשות יותר, אלא גם לדעת מתי להאט.
שתי התובנות שלקחתי מהתהליך
המקרה הזה חידד עבורי שני עקרונות, שהפכו למסר המרכזי שלי בהרצאה.
הראשון הוא צניעות מקצועית (Professional Humility).
אני מאמין מאוד ב-EDT ובעוצמה של טיפול ממוקד ברגשות, בחרדה ובהגנות. אבל שום מודל אינו יכול להסביר את כל מורכבותו של האדם.
צניעות מקצועית פירושה להכיר במה שהמודל שלנו מאפשר לנו לראות, ובאותה מידה להיות ערניים למה שהוא אינו מאפשר לנו לראות. במקרה הזה הייתי צריך להרחיב את הידע שלי ולהיעזר גם בחשיבה פסיכיאטרית, התנהגותית ומערכתית.
העיקרון השני הוא אינטגרציה פעילה (Active Integration).
לא מספיק שנמליץ למטופל לפנות גם לפסיכיאטר, או שנדע שהוא מקבל טיפול נוסף.
כדי שאינטגרציה תתקיים באמת, מישהו צריך לקחת אחריות על יצירתה: לדאוג שהמידע יעבור, שאנשי המקצוע יבינו זה את זה, שהמטופל יהיה שותף ושחלקי הטיפול השונים יעבדו יחד.
זו לא בהכרח אחריותו של הפסיכותרפיסט לבדו, אבל כאשר אנחנו מזהים שחסר חיבור, חשוב שנפעל כדי לקדם אותו, כמובן בהסכמת המטופל ובשמירה על פרטיותו.
הצניעות המקצועית עוזרת לנו לזהות מה חסר. האינטגרציה הפעילה מאפשרת לנו לדאוג שהחלק החסר אכן יקבל מענה.
שלושה דברים שאפשר לקחת לחדר הטיפולים
חשבתי שיהיה מועיל לסיים בשלוש שאלות פשוטות, שאני מציע לשאול מדי פעם, במיוחד בטיפולים מורכבים:
1. מה אני אולי לא רואה?
כאשר מטופל אינו מתקדם כמצופה, כדאי לשאול האם ההסבר שלי, מדויק ככל שיהיה, הוא רק חלק מהתמונה. האם יש גורם רפואי, פסיכיאטרי, משפחתי או סביבתי שלא נתתי לו מספיק מקום?
2. האם אני מסתכל על הפגישה, או גם על מה שקורה בין הפגישות?
לפעמים מה שנראה כשיפור בתוך חדר הטיפולים מקבל משמעות אחרת כאשר בוחנים את השינה, האנרגיה, הפעילות והתפקוד לאורך זמן. זה חשוב במיוחד בהפרעות מצב רוח, אבל רלוונטי גם למצבים קליניים אחרים.
3. מי מחזיק את התמונה השלמה — ומי דואג לחבר בין חלקיה?
אם המטופל נמצא אצל כמה אנשי מקצוע, האם הם באמת מתואמים? האם לכל אחד יש מידע חשוב שהאחרים אינם מכירים? והאם יש צורך שמישהו ייקח אחריות פעילה על החיבור ביניהם?
אלה שאלות קטנות לכאורה, אבל הן עשויות לשנות את כיוון הטיפול.
חזרתי מדוברובניק עם תחושה טובה מההרצאה ומהשיחות שהתפתחו בעקבותיה, ובעיקר עם מחשבה שאני רוצה להמשיך לחלוק עם עמיתיי למקצוע. ככל שאנחנו מתמקצעים במודל טיפולי מסוים, אנחנו לומדים לראות באמצעותו דברים שלא יכולנו לראות קודם. זו אחת המתנות הגדולות של התמחות מקצועית. אבל אולי חלק מההתפתחות שלנו כמטפלים הוא ללמוד גם מתי להרחיב את המבט. לא לוותר על המיקוד ועל העומק, אלא לשלב אותם בתוך אחריות רחבה יותר כלפי האדם שיושב מולנו. כי בסופו של דבר, ההצלחה אינה של השיטה הטיפולית. ההצלחה היא של המטופל. וזה, מבחינתי, לב הרעיון של *Holding the Focus, Seeing the Whole*.
יורם ראובני, M.S.W
מייסד ומנהל EDT Core
*מבוסס על הרצאה משותפת עם ד”ר רון אלבוכר בכנס IEDTA, דוברובניק, אוקטובר 2026. פרטי המקרים הקליניים מובאים בתמצית ובאופן שנועד לשמור על פרטיות המטופלים.
