במשך שנים הרגשתי שאני אוסף מרכיבים לצלחת: טעמתי פסיכואנליזה, למדתי מודלים הומניסטיים והתעמקתי ברוחניות. היה לי “בופה” עשיר של תיאוריות על הנפש, אבל כשסגרתי את הדלת של הקליניקה והתיישבתי מול מטופל, הרגשתי שמשהו חסר. היו לי המון מרכיבים, אבל לא היה לי מודל מאחד שיגיד לי איך לעבוד עם כל זה בפועל, בזמן אמת.
החיפוש הזה הסתיים כשפגשתי את יורם ראובני ואת גישת ה-EDT. פתאום מצאתי “קורת גג” אחת שמחזיקה את כל הקצוות – הגוף, הרגש, ההגנות והקשר הטיפולי – בתוך שיטת עבודה סדורה וברורה.
מאת: אור נלקנבאום
מטפל רגשי, מרכז אתרוג
המסלול שלי לא היה המסלול הקלאסי של רוב המטפלים. התחלתי במדעים מדויקים עם תארים מתקדמים בביולוגיה. בשלב מסוים הבנתי שזה לא המקום שלי, והתחלתי לחפש כיוון חדש שיעסוק באנשים. המשכתי לתואר שני בייעוץ והתפתחות האדם עם התמחות בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף-נפש-רוח.
כבר שם נמשכתי למודלים הוליסטיים המנסים לחבר בין הפסיכואנליזה להיבטים של גוף ורוח, ונחשפתי לגישות כמו AEDP של דיאנה פושה ו-ISTDP. אלו סקרנו אותי, אך הבעיה של ריבוי התיאוריות, תחושת ה”בופה”, נפתרה רק כשמצאתי את ביתי המקצועי ב-EDT.
אני פוגש בקליניקה לא מעט אנשים שבעי אכזבות מטיפולים שבהם היו שיחות נעימות, אבל שום דבר מהותי לא השתנה. ב-EDT הם מרגישים את ההבדל והתנועה מהר מאוד.
מתיאוריה למפת דרכים מעשית (GPS)
ההבדל הגדול בין מה שלומדים באקדמיה לבין מה שקורה בחדר בגישת EDT הוא המעבר מתיאוריה למפת דרכים מעשית.
בלימודים האקדמיים לומדים המון על הנפש, אבל ב-EDT לומדים איך לנווט בתוכה בזמן אמת.
אנחנו עובדים עם “המשולשים של מלן” (משולש הקונפליקט ומשולש האדם), וזה משמש עבורי ממש כ-GPS בטיפול.
בכל רגע נתון בחדר אני יודע איפה אני נמצא: האם המטופל חווה רגש? האם זו חרדה שעולה? או אולי זו הגנה שנכנסה לפעולה?
היכולת הזו להתמצא במרחב הטיפולי מעניקה ביטחון אדיר, במיוחד למטפלים שאין להם עשרות שנות ניסיון.
בטיפול דינמי קלאסי דברים יכולים להישאר עמומים, אך כאן הבהירות גבוהה – אנחנו מזהים את הדינמיקה “על חם” ועובדים איתה מיד. זה מאפשר להחזיק מקרים מורכבים מבלי ללכת לאיבוד בתוך הסיפור של המטופל.
“שמת לב שהראש שלך לקח פיקוד?”
מהות הגישה היא המעבר מדיבור על הרגש לחוויה של הרגש. רוב האנשים רגילים “לדבר את עצמם” – לספר סיפורים ולנתח, אך ב-EDT אנחנו שואפים להגיע לרגש שמתעורר כאן ועכשיו. זה דורש מהמטפל להיות הרבה יותר אקטיבי.
למשל, כשאני מזהה שמטופל בורח להסברים רציונליים כדי להימנע מכאב, אני לא נותן לזה לעבור לידי. אני עוצר ושואל: “שמת לב שהראש שלך לקח עכשיו פיקוד?”. אנחנו מבצעים “השהיה וסימון” שמאטה את האוטומט ומפסיקה את שיתוף הפעולה עם ההגנות.
ברגע שמעכבים את ההגנה, מה שמתגלה מתחת הוא תמיד מפתיע ועוצמתי – כעס, עצב עמוק או קרבה שפתאום מתאפשרת. הטיפול הופך למעבדה של רגשות ולא לשיחה אינטלקטואלית.
הווידאו: החלק המפחיד שהופך למנוע צמיחה
העבודה עם וידאו בהכשרה היא אולי החלק הכי משמעותי, וגם הכי מפחיד בהתחלה.
בהכשרות סטנדרטיות רק מדברים על המקרים; כאן אנחנו רואים אותם. להביא וידאו של עצמך מטפל לקבוצת סופרוויז’ן דורש אומץ, כי אתה חושף את “אזורי הצל” שלך ואת המקומות שבהם היית פחות מדויק או אפילו נבהלת.
אבל דווקא החשיפה הזו מייצרת את הקפיצה המקצועית.
הווידאו הוא המראה הכי ישירה לנוכחות שלך כבן אדם, המאפשרת לראות איפה שפת הגוף שידרה משהו אחר מהמילים. האווירה שיורם יוצר בקבוצה מאפשרת להביא את החלקים הלא-משוכללים האלה ולצמוח מהם.
המטופלים שלי מעריכים את זה מאוד; כשאני אומר שאני מקליט כדי ללמוד ולדייק את הטיפול בהם, הם מרגישים שיש כאן מישהו שבאמת משקיע בהם.
התוצאה: תנועה וחיבור למוקד פנימי
אני פוגש בקליניקה לא מעט אנשים שבעי אכזבות מטיפולים שבהם היו שיחות נעימות, אבל שום דבר מהותי לא השתנה. ב-EDT הם מרגישים את ההבדל והתנועה מהר מאוד. הגישה מתאימה למגוון רחב של קשיים – מחרדות ודיכאון ועד לדפוסים של הרס עצמי.
בסופו של דבר, המטרה היא לעזור למטופל לבסס מוקד פנימי. במקום להיות עלה נידף שמופעל על ידי חרדות והגנות, המטופל לומד להתחבר לרצון ולרגשות שלו.
הטיפול הופך למרחב אימון לחיים: איך להיות נוכח, איך לשאת רגשות מורכבים ואיך להיות בקשר אינטימי בלי לברוח. מבחינתי, הזכות הגדולה היא לראות אדם שמתחיל לנוע מתוך חיבור לעצמו, ולא מתוך הפחדים שלו.
אור נלקנבאום / מטפל רגשי EDT